אחרי הלימודים היום, כרעתי בפינת החצר והתבוננתי בסבא מחליף את חבלי הנדנדה. הנדנדה הזו, קשורה בין עצי הארז בשקיות אוריאה וחבלי פלסטיק, מלווה אותי כבר שבע שנים.
אני זוכר שבפעם הראשונה שישבתי עליו, הייתי צריך לעמוד על קצות האצבעות כדי להגיע לקרקע. ידיו של סבא היו גדולות וחמות; בדחיפה עדינה מילאה הרוח את החצאית הפרחונית הקטנה שלי. "גבוהה יותר!" צעקתי, אוחזתי בחוזקה בחבלים, התבוננתי באדמה למטה נראית קרובה ורחוקה, כמו רכיבה על סירה מעופפת. אז, תמיד הרגשתי שאם אתנדנד מספיק גבוה, אוכל לגעת בצמר גפן מתוק החבוי בעננים.
מאוחר יותר, חצבו חבלי הנדנדה חריצים עמוקים לתוך גזעי העצים, ורגלי יכלו לגעת בחוזקה באדמה. לילה קיץ אחד, התנדנדתי בזמן שהקשבתי לסבא מדבר על הדובל הגדול, החצאית שלי מתנקשת בעלי ארז מכוסי הטל-, מרגישה קרירה ומרעננת. פתאום הבנתי שאת קרש העץ שפעם היה צריך לדחוף כדי לזוז אפשר עכשיו לשגר לאוויר בדחיפה עדינה.
אחרי שהחלפתי את החבלים היום, ישבתי עליו לבד. השמש השוקעת הטילה צל ארוך, כמו מיתר נבל דק. עצמתי את עיני והתנדנדתי לנקודה הגבוהה ביותר, שמעתי את הרוח לוחשת באוזני, "תראה, אתה יכול לעוף לבד עכשיו". קשת הנדנדה טומנת בחובה את סוד הגדילה מילד שהיה צריך לדחוף אותו לנער שיכול לשלוט בקצב שלו.
כשנחתתי ראיתי שסימני החבל על גזע העץ העמיקו. אותם סימנים שנענדו בזמן היו, למעשה, שורות שירה שנכתבו בילדות.